האמן יפתח גדל כל חייו בעיר. בצילומיו הוא בוחר להראות את העיר ללא ההמולה שמאפיינת אותה.

 

בדרך כלל בדמויים, אין תנועת אנשים או כלי רכב, וברבים מהם השמיים בהירים. הוא מכוון את עין הצופה אל הצורות והצבעים המרכיבים את העיר - דבר הנותן תחושת רוגע.

האמן מראה את היחסים בין מבני המטרופולין לצמחייה, שתופסת את מרכז התמונה. העצים והפרחים נותנים לעיר איכות אחרת מהבטון והזכוכית: קירור הכרך, סינון האוויר, הפחתת מפלס הרעש, בית גידול למגוון ביולוגי, והשפעה מרגיעה על אנשים.

 

ישנו געגוע אל העבר, בו ברצף האורבני היו "איים" של שטחים פתוחים. בם גדלה צמחיה מקומית- עצי קיקיון, חרציות, פרגים וכו', בעלי חיים-נמיות, חומטים, ועוד. כיום שהנדל"ן היקר משתלט על כל חלקה, הטבע נדחק אל שולי העיר.

בנקודות מפגש אלו נוצר ניגוד בין הפראי ,לבין זני הצמחים המיובאים ,- כמו: צאלון ממדגסקר, ברכיכיטון מאוסטרליה, שיחי אוג מסולסל מדרום אפריקה, ורבים אחרים . אלה לרוב נטועים בסדר הנדסי, ומקוצצים בתבנית.

 

אחת הסיבות שנעים להסתובב בעיר - היא הקומה המפולשת שמהווה בין היתר גינה. לאורך שנים נבנו בנינים כשקומה זו מהווה חיבור ביניהם לרחוב, כשצמחייה הירוקה מלווה את המהלך על המדרכות. כיום בשל ריבוי הרכבים, (בין היתר בשל העדר תחבורה ציבורית יעילה), רבות מגינות אלה הופכות לחניה. נוצרת התנגשות בין צורכי הכלל לצורכי הפרט.

אפשר להבחין בצילומים התכתבות בין מעשה ידי האדם מול הצומח, במתח בין הבניה הישנה שעוברת מין העולם, לזו המקבלת חיים חדשים, ולחדשה שמשנה את הרחובות. בין תדמית העיר העשירה - למצב הקיומי של חלק מהמבנים, הסביבה, ובני האדם.